חייל בשם איתי שפגשתי בחנות ספרים התגלה כאחד הגברים הבוגרים ביותר שפגשתי, אבל לא יכולתי לשמור אותו לעצמי. הוא היה הדבר הכי מתוק בעולם כשביקש להרחיב את הסטוץ המדהים שהיה לנו לרומן בהמשכים, ובכל זאת שחררתי אותו. היה נדמה לי שהוא מתאהב בי יותר מדי, וכרגיל, כשגבר שווה מתקרב והופך אמיתי, אני מתחילה לרוץ כמו אסתר שחמורוב בדרך לטעות הבאה. אם לוועד האולימפי היה קצת שכל, הם היו שולחים אותי לבייג'ין. שימו אותי על קו הזינוק כשמאחורי גבר שילחש לי באוזן "אני רוצה אותך", ואני מביאה לישראל מדליה ב-110 מטר משוכות. למרות שבטח לא הייתי מבינה את הריצה הזאת נכון. בטח הייתי חושבת שהקטע הוא להיתקע בכל המשוכות בדרך לקו הגמר. אני מניחה שבסופו של דבר איזו אצנית אפרו-אמריקאית הייתה בכל זאת מנצחת אותי. איזה שרירים יש להן, מעניין אם זה מפילאטיס.
לשמחתי היחסים הקצרים עם איתי דירבנו אותי לשלוח את הפרק הראשון של הרומן שהתחלטתי להשתעשע בכתיבתו לאיתן גונן, עורך בהוצאת ספרים שאני אוהבת מה שהם עושים. הוא גם סופר בעצמו וכשיצא לי הספר "אני רווקה אני שלמה" הוא התקשר ואמר שניפגש אבל דחיתי אותו. אמרתי לו שאני לא אישה של רומנים, אם כבר סיפורים קצרים, למי יש כוח לרומן עכשיו, אבל נתתי לאיתי לקרוא את הפרק הראשון והוא ממש אהב אז החלטתי לשלוח בכל זאת מה יש לי להפסיד. אם לא בחיים לפחות שיהיה לי איזה רומן ספרותי גדול. אולי דווקא אני אכתוב את הרומן הישראלי הגדול, משהו שידבר למסה הגדולה של קוראות הספרות בארץ, נשים נשואות עם ילדים שכבר לא צריכים אותן, בעלים שעובדים יותר מדי כי צעירים נושפים בעורפם ובין העבודה בבוקר למכון הכושר בערב הן אוהבות לקרוא על גיבורות ספרותיות נבגדות שמתפכחות, או כאלו שבורחות מבשורת איוב.
אני תוהה מה יכול להפוך היום לרומן הישראלי הגדול. אני חייבת שזה יהיה גדול אחרת בשביל מה לכתוב בכלל, לא בא לי שוב לעבור מחנות ספרים לחנות ספרים ולהעביר את הספר שלי מערימת המוזלים לערימת רבי המכר. לא שעשיתי את זה. ואם מצלמות האבטחה יראו שכן, אני אכחיש. אני אגיד שמסתובבת בעיר כפילה שלי שעושה לי בושות. זה המחיר כשאתה סלבריטי למרות שאני סלברטי קטנה מאוד. אני מאלו שאנשים עוצרים אותם ברחוב ואומרים "אנחנו לא מכירים מהצבא?" אני נראית להם מוכרת, אבל הם לא מזהים אותי כמו את יונית לוי למשל.
"איך הייתי איתך בצבא, אידיוט? אתה בן חמישים", בא לי לצעוק על הגבר הכרסתן שעומד מולי, בעודי בוחנת אם יש או אין לו טבעת נישואים, אבל במקום זה אני מחייכת ואומרת בצניעות אצילית "אולי ראית אותי בטלוויזיה". "אני לא רואה טלוויזיה, רק כדורגל", הוא כועס עלי עכשיו, "ואני בטוח שהיית קצינת קישור שלי במילואים. את צמרת לא?". אה נכון. באמת הייתי קצינת קישור שלו. "יכול להיות", אני מתנצלת. "זה בסדר", הוא אמר לי, "אז מה את עושה בטלוויזיה? ריאליטי? רזית מאז הצבא, אני זוכר שהיה לך תחת... השתתפת ב'יורדים בגדול'?"
.
צמרת שחק
