איזה מטומטמת. או כמו שאומרים בסרטים המצריים שגדלתי עליהם: מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת. או כמו שאמא שלי אומרת "לפעמים אני לא יודעת אם את עושה את עצמך, או שאת אולי באמת מטומטמת. באמת שאני כבר לא יודעת". אבל אני יודעת, אכן מטומטמת. מטומטמת שנתתי לעצמי להתאהב, מטומטמת שהתאהבתי בגבר נשוי שאני עובדת איתו, מטומטמת שאמרתי לו את זה בטלפון בלי אפילו לשאול איפה הוא נמצא ועם מי. זה זוועה כמה שאני מטומטמת. אם הייתי חברה שלי, הייתי מנתקת איתי את הקשר. למה להיות בקשר עם מטומטמת כזאת? זה מביך. אם הייתי רוצה להיות בקשר עם מטומטמות הייתי נרשמת ל"היפה והחנון".
עכשיו הוא לא יפסיק להתקשר להסביר לי מה קרה. הוא לא היה לבד, הוא היה על ספיקר, כל המשפחה הקשיבה, חברים שלו הקשיבו, אשתו הקשיבה, סבתא שלו הקשיבה, לא הייתה לו ברירה הוא היה חייב לנתק. הוא היה חייב להגיד ש"זאת טעות". הוא צודק, זאת טעות, אבל הייתה לו ברירה. הוא יכל להגיד "גם אני" ועל הזין המשפחה שלו. גם לי הייתה ברירה, ובכל זאת עשיתי את זה. יכולתי לא להתקשר ובכל זאת התקשרתי ואמרתי "אני אוהבת אותך" בספיקר. ולמה? כי הוא נשאר איתי את הלילה? כי הוא שלח לי פרחים? כי אני באמת אוהבת אותו אז למה לא להגיד? הנה למה לא להגיד. בא לי להקיא מעצמי לפחות שאני ארזה מהטמטום שלי.
ונניח שהוא היה לבד, מה אז? נניח שהוא היה לוקח את הטלפון מהר, אומר לאשתו שהוא מוריד את הזבל, יוצא מהבית לחדר המדרגות עם שקית נוזלת שאריות קוטג', מילקי וסלט ירקות מארוחת הערב, ועונה לי. אני הייתי אומרת "אני אוהבת אותך", ומה אז היה קורה? הוא היה רץ מהר במדרגות משאיר אחריו שביל של סירחון משפחתי ואומר לי "איזה כיף", או במקרה היותר טוב, "גם אני". ואז מה? הוא היה עולה על הרכבת הראשונה מירושלים לתל אביב, ואני הייתי מחכה לו בתחנה, והיינו מתנשקים והכול סביבנו היה מסתובב? מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת.
אם הייתי יכולה הייתי מחזירה את הזמן אחורה. לזמן שלפני ה"אני אוהבת אותך", לזמן שלפני שהתאהבתי, לזמן שלפני שנפגשנו והסכמתי שהוא יערוך לי את הספר, לזמן שלפני שהתחלתי לכתוב למגירה, לזמן שאני בת ארבע בשמלה קטנה פרחונית על הכתפיים של אבא שלי בגן החיות התנ"כי ואני מסתכלת במשפחה של בבובנים משחקים ואומרת לו "אני אוהבת אותך אבא", והוא מרים אותי בשתי ידיים מהכתפיים הרחבות שלו ומחזיק אותי ככה באוויר, הפנים שלי קרובות לפנים שלו, ויש לו דמעות בעיניים והוא אומר לי "גם אני אוהב אותך, צמרת", ומדביק לי נשיקה בלחי ומחזיר אותי לשבת על הכתפיים שלו שעכשיו מרגישות הרבה יותר גבוהות, אבל אני לא פוחדת.
צמרת שחק
