"צמרת שחק?" הוא אמר כשפתחתי לו את הדלת בחיוך האדום שלי. הייתי בטוחה שזה מין משחק תפקידים כזה, שהוא סוכן חשאי ואני מרגלת סורית. שעה קודם לכן בצ'ט באינטרנט הוא דווקא נשמע לי רך ומכיל, אז שמחתי שהביא איתו לפגישה סמכותיות קרירה ומרגשת. "מי מחפש אותה?" שיתפתי פעולה ונשענתי על המשקוף בחיוך פלרטטני. הוא נראה לי שונה מעט מהתמונה שלו, אבל לטובה אז לא עשיתי מזה עניין גדול. הוא המשיך במשחק. "הוצאה לפועל", הוא אמר. "אפשר להכנס?" ממממ... חשבתי לעצמי, טוויסט מעניין בעלילה. הוא גובה של הוצאה לפועל, אני מהגרת ענייה שנאלצת לשלם בגופה החטוב על מנת שיעזוב אותה לנפשה, אבל הוא מתאהב בה, והיא בו והם חיים באושר ועושר לנצח נצחים.
"בבקשה, אדוני, אני ענייה אין לי כסף לשלם, בת שלי חולה", אמרתי במבטא רוסי, או ארגנטינאי, משהו עם ריש אני איומה בחיקויים. "אני מצטער, הוא אמר", ושלף תעודה מזהה. היבטתי בתעודה. "משקיע", אמרתי לו הפעם בלי מבטא. "סליחה?" הוא עשה את עצמו שהוא לא מבין. ממש שיטת סטניסלבסקי הבחור. לא יוצא לרגע מהדמות. "משקיע... בתעודה", אמרתי לו, "כל הכבוד. הבאת גם אזיקים?" "את צמרת שחק?" הוא שאל שוב. עכשיו התחלתי לחשוד. "מי שואל?" התחלתי מההתחלה, וניסיתי לסגת פנימה אל תוך הבית. "זו את?" הוא המשיך. "לא, ממש לא", מיהרתי לסגור את הדלת בפרצופו אבל הוא דחף את הנעל בינה לבין המשקוף ומנע ממנה להיסגר. "אתה לא יכול להתפרץ אלי ככה", צעקתי מנסה למעוך לו את כף הרגל, אבל הוא היה יותר חזק ממני, דחף אותי אחורה ונכנס פנימה.
"יש לך חוב למס הכנסה", הוא הושיט לי מסמך משפטי. את יכולה לשלם לי עכשיו בצ'ק, או שאני אקח שווה ערך. היבטתי במסמך. זכרתי במעורפל כל מיני מכתבים שהגיעו אלי במעטפות ירוקות של מדינת ישראל, אבל אני לא זוכרת שפתחתי אותם. הם במגירה אישפהו. "מאיפה יש לי סכום כזה?" אמרתי לו, "טוב תלך, אני כבר אקפוץ מחר למס הכנסה לסדר את זה. רוצה לשתות משהו?" פתחתי את המקרר במטבח. "את צריכה לשלם לי, או שלא תהיה לי ברירה אלא לקחת שווי ערך מהבית", הוא אמר. "שווה ערך?" לעגתי לו, "מאיפה ביריון של ההוצאה לפועל יודע להשתמש במילים כאלה? מעבירים אתכם קורס עברית תקינה?" זה לא היה רעיון טוב. "לא שזה עניינך", הוא אמר, "אבל אני סטודנט למשפטים. אני עושה את זה במקום למלצר. המחשב הזה שלך?" הוא הצביע על המחשב של רן בחדר העבודה והתחיל ללכת לעברו.
התלבטתי לרגע. "כן, שלי", אמרתי ובלעתי רוק, "אתה יכול לקחת את זה, מעולה. קח את המחשב", אבל אני שקרנית גרועה והוא עלה עלי. "איפה החדר שלך?" הוא שאל. "לא יודעת", אמרתי, אבל העיניים שלי הצביעו בדיוק לכיוון פתח החדר שלי והוא נכנס פנימה ואחז בלפטופ. "לא, לא את הלפטופ, תחזיר את הלפטופ", צעקתי וניסיתי למשוך אותו ממנו אבל לשווא. "זה לא יספיק", הוא אמר, והעיניים שלו נחתו על הנייד שלי. "אין מצב", ניסיתי לחטוף את הטלפון מהמיטה אבל הוא הקדים אותי. 2:0 לטובת ההוצאה לפועל.
העיניים שלו שוטטו למצוא חפצים נוספים שהוא יכול להחרים לי. "אני מזכיר לך שאת יכולה לתת לי צ'ק", הוא אמר. "אבל אני לא יכולה", אמרתי לו, והרמתי מצת פלסטיק עם קומיקס יפני: ילדה עם שיער דוקרני בועטת במפלצת צבעונית. "אל תדאגי, את זה לא הייתי מעקל", הוא חייך. "לא חשבתי. אני פשוט חייבת סיגריה", אמרתי ובבת אחת התנפלתי על דלת החדר שלי, סגרתי אותה, נעלתי וזרקתי את המפתח למטה. "אתה לא מעקל לי כלום", אמרתי לו, "אני מעקלת אותך. סיגריה?" הושטתי לו קופסה.
המשך יבוא...
צמרת שחק
"צמרת עשתה מזה קריירה, מה אתכם?
שתפו אותנו בסיפורי הדייטים שלכם ואולי תרוויחו משהו בדרך"
