פוסט שמיני

בשבוע שעבר: איש הוצאה לפועל פורץ לביתי בעקבות חוב למס הכנסה. הוא מעקל לי את הלפטופ והטלפון הנייד. אני נועלת אותו בחדר וזורקת את המפתח.

"מה עשית, את מטורפת?" איש ההוצאה לפועל ניסה לפתוח את דלת החדר שלי וראה שהיא אכן נעולה. "יש לך עוד מפתח?" הדלקתי לעצמי סיגריה. "לא, אין לי", אמרתי לו והתיישבתי על המיטה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה סיגריה?" הוא לא מעשן. "אני מציע לך למצוא דרך לפתוח את הדלת ולתת לי לצאת או שאני מתקשר למשטרה", הוא אמר. "אתה לא תמסור אותי למשטרה", אמרתי ונשפתי עשן. "למה את כל כך בטוחה?" הוא אמר לי. "כי אני חמודה. ענייה אבל חמודה". הוא הביט בי מיואש, ושוב בדק את הדלת "את באמת לא נורמלית את יודעת את זה?" הוא אמר. "אם אני יודעת את זה? תמצא לי מישהו שלא יודע את זה".
הוא התיישב על המיטה. "טוב מה את מציעה?" הוא אמר ולקח סיגריה. "חשבתי שאתה לא מעשן". "אני מנסה להפסיק", הוא אמר, ושאף עמוק, "הרסת לי. את יכולה להיות גאה בעצמך". "אתה באמת סטודנט למשפטים?" שאלתי. "שנה שניה", הוא אמר. "בשנה אלף מילצרתי והייתי פקח חניה זה היה סיוט". "וזה לא סיוט? אני הייתי מתה אם הייתי צריכה לפרוץ ככה לבתים של אנשים לקחת להם כסף. בטח יש כאלה שלא מגיבים טוב כמוני". הוא חייך. "טוב כמוך? את מתכוונת, אם יש כאלה שלא נועלים אותי אצלם בבית?" חייכתי. הוא לא רע המוציא לפועל הזה. אני מתחילה לחבב אותו. "אני מניח שזה יכול היה להיות יותר גרוע", הוא אמר, "אם הייתי יותר שרירית ושעירה".
נשכבתי על הצד, הראש נשען על יד אחד והסיגריה בשנייה. "אני אתן לך לגבות את כל מה שיש לך בלפטופ ואחזיר לך את הטלפון הנייד", הוא אמר, "אבל אני חייב לצאת מפה עם משהו או שיפטרו אותי ואני לא אוכל לשלם שכר דירה". "אני אמות בלי הלפטופ שלי", אמרתי. "אני לא צוחקת, אני באמת אמות". הוא חייך. "תמותי? ככה?" "נשבעת לך, זה חלק ממני", אמרתי לו. "זה כמו שתקח לי את הילד". "יש לך ילד?" הוא שאל. "כן בטח, אני חד הורית, ואין לי כסף לקנות לו אוכל". זה לא הצחיק אותו ובצדק. "אין לי ילד, אבל זה לגמרי כמו ילד הלפטופ שלי. אני מוציאה עליו את כל הבעיות שלי". "אז הוא ילד מתוסבך", הוא אמר. "מה-זה מתוסבך, אין לך מושג", חייכתי, "תאמין לי אתה לא רוצה אותו אצלך במחסן".
הוא קם עכשיו, והביט למטה מהמרפסת. הלפטופ שלי עדיין ביד שלו. "לא כדאי לך לקפוץ, ניסיתי", אמרתי לו. הוא נראה אבוד. כמעט יכולתי לשמוע את המחשבות שלו, מצד אחד מת להכנס איתי למיטה ולשכוח הכול, מצד שני צריך לעשות את העבודה. מתלבט אם להסגיר אותי למשטרה, או לקשור אותי באזיקים. "טוב את מבזבזת לי את היום", הוא אמר קורקטי, "או שאת משלמת או שאני קורא למשטרה אין לי ראש לבלגן הזה". "מצטערת, אין לי כסף", עברתי מהמיטה לכסא, "וגם אין לי עוד מפתח". "את לא משאירה לי ברירה אני קורא למשטרה", הוא התחיל לחייג. "חכה רגע", אמרתי לו, "תן לי לעשות טלפון אחד".
עשרים דקות אחר כך ברק הברמן שאיה ורן מתעקשים שהוא חם עלי ואני לא רואה אותו ממטר, נתן לאיש ההוצאה לפועל צ'ק. הוא רשם לי קבלה והושיט לי אותה. "יש לך עשרה ימים להגיש ערעור", הוא אמר לי, "אחרי זה הם פודים את הצ'ק". ברק אמר שנגיד ערעור, בטוח נוכל להקטין את הסכום, הוא יעבור על הקבלות. "אתה כזה מתוק", אמרתי לו, "לא קר לב כמוך", הטחתי באיש ההוצאה לפועל. "שיהיה בהצלחה", הוא אמר לי והחל ללכת לכיוון היציאה.
"תגיד", עצרתי אותו, "עכשיו כשאין בינינו ניגוד אינטרסים, אתה מוציא אותי אולי לאיזה דרינק בערב?" ראיתי שברק מחוויר קצת. אני כזאת ביץ', למה הייתי צריכה לעשות את זה מולו. איש ההוצאה לפועל וברק החליפו מבט קצר, וברק הסתובב וחזר לחדר שלי. "לא נראה לי", אמר לי האפס מההוצאה לפועל. "שיהיו לך חיים טובים צמרת". "גם לך", סיננתי, וטרקתי אחריו את הדלת. "גם אני אלך", ברק אמר לי. "מה למה תשאר", אמרתי לו אבל הוא אמר שהוא ממהר לבר. "תודה, ברק הצלת אותי", חיבקתי אותו ונתתי לו נשיקה, "אני אחזיר לך ברגע שיהיה לי". "נגיש ערעור ונראה", הוא אמר ועזב גם הוא את הדירה.
.

המשך יבוא...

צמרת שחק