מסתבר שהחתיך על הבר הוא במאי דוקומנטרי חברתי מאוד, חשוב מאוד, אידיאליסט מאוד שמאמין בדוקו-בוקסינג, כזה שמכניס לך אגרוף בבטן הרכה. מכיוון שאין לי הרבה מה להפסיד, ובעיקר אני מוכנה לעשות כל דבר שייקל על געגועי לגבר שאני אוהבת, הלכתי אליו לביתו האלטרנטיבי ביפו והסכמתי להמרח על השטיחים מזנבות גמלים ופופים מפרוות כבשים כדי לראות סרטים שלו.
בהתחלה חשבתי שזה נחמד. אמרתי לעצמי, שזה נדיר למצוא גבר שלא קופץ למיטה ישר. הוא הביא לנו תה קר עם עשבי גינה ועוגיות מהערבים, נשכב לצידי בתחתונים אפורים וליטף לי את השיער ואת הגב כשאני צופה בעניין רב בעבודותיו. הסרט הראשון היה "סרט ירוק", או eco film כפי שהוא קורא לו, והתמקד בהתחממות הגלובלית. מכיוון שלא העזתי לומר לו שההתעניינות היחידה שלי בהתחממות הזאת מתחילה ונגמרת במודעות הפרסומת למזגנים, לגמתי מהתה הצונן וגרגרתי בהנאה למראה השוטים הקולנועיים היפים בהן רואים את הבמאי שלי רוכב על קורקינט חשמלי על גג קניון דיזנגוף מסביב למזגני הענק שפולטים גזי חממה, רוכב על קורקינט לישיבות ממשלה בנושא איכות סביבה ורוכב על קורקינט על קרחון נמס באיסלנד.
"מאוד יפה החיבור שלך לנושא. עם הקורקינט", אמרתי לו, ונתתי לי נשיקה בעורף בטוחה שהסתיים החלק האמנותי, אבל הוא קפץ מהפוף ומיהר להקרין לי סרט נוסף שלו. הפעם בנושא פליטים ועובדים זרים, וגם הפעם, קצת הופתעתי לראות, רוב רובו של הסרט מתמקד בבמאי נוסע על הקורקינט שלו על גבול מצרים-ישראל לצד שיירת פליטים מדרפור, אפילו מרכיב אחד מהם, נוסע על הקורקינט בתחנה המרכזית של תל אביב בין מאות העובדים הזרים שמסתובבים שם, ונוסע על אותו קורקינט במושב חצבה שבערבה, אור הזריחה מלווה אותו בנסיעתו לצד טרקטור המסיע עובדים תאיילנדים לחממות הפרחים והפלפלים. הסרט מסתיים בשוט יפהפה של הבמאי נוסע עצוב על קורקינט בשקיעה, חולף בפני פוקר על פני קבוצת פליטים שעומדים בכביש הטיילת ומרימים יד לתפוס טרמפ.
ניסיתי לנשק אותו. הוא היה מסוקס, כמו לוחם סיירת מהקיבוץ, ואסופת השוטים הסקסיים שלו על הקורקינט שתפסו כתשעים אחוז מאורכם של הסרטים שביים, ממש עשו לי את זה. אני חושבת שמדובר במקבילה הגברית לסרטים האירוטיים של פלייבוי, כשהבחורה רוכבת על סוס ערומה על החוף. רק שפה זה נעשה באיצטלה של דוקו-בוקסינג ועל קורקינט חשמלי. "מקסים", אמרתי לו. "כן, אה. תודה. שאני אשים עוד אחד?" הוא לא חיכה לתשובה והחליף די-וי-די, סרטו הבועט האחרון, הפעם בנושא הון ושלטון. זה כבר באמת... לא הייתה לי סבלנות, אבל הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה קטנונית. מספיק הרסתי מערכות יחסים בזמן האחרון, ולא כל יום נופל לך לידיים טיפוס אכפתי כל כך, איכותי, חברתי ולוחמני שאוהב כל כך לרכוב על קורקינט.
ב"הון ושלטון: רק חול וחול", הבמאי מתמקד בדרך הנכלולית בה יזמים פרטיים משחדים פקידי שלטון מקומי וארצי כדי לקבל היתרי בניה בניגוד לחוק, בשמורות טבע, על חוף הים, פארקים ציבוריים וכדומה. הפעם זכיתי לראות את הבמאי שלצידי רוכב על הקורקינט בפארק הירקון, בכביש המקיף את הכינרת ובשבילי עפר חוליים באזור הדיונות של נתניה, סצינה שצולמה באמצע הקיץ ולכן הוא רוכב על הקורקינט בלי חולצה ואגלי זיעה נוטפים ממנו כמפועל בניין ערבי ושחום. "אתה כל כך סקסי על הקורקינט הזה", התנפלתי עליו, לא מסוגלת יותר לחכות. "שניה, עכשיו זה הסצינה שאני מתפרץ עם הקורקינט לסיור של אנשי נדל"ן ופקידים מעיריית חדרה", הוא ניסה לעצור אותי. "שישרף יער חדרה", התחלתי לאנוס אותו, מביטה בשוט של הקורקינט שלו מתרחק במעבה היער, עד שכל מה שרואים זה את הטוסיק החטוב שלו.
"תרדי ממני", הוא הוריד אותי ממנו. לא הבנתי מה קרה. "אני מראה לך איך הורסים לנו את המדינה, את כדור הארץ, וכל מה שיש לך להגיד זה שאני סקסי על הקורקינט?" הוא כעס וכיבה את הדי-וי-די בעצבים. לפחות זה, ניחמתי את עצמי, לפחות הוא לא יכריח אותי לראות עוד סרט. "סליחה אבל תשעים אחוז מהסרטים שלך זה אתה על קורקינט ואתה מאוד סקסי אז... " ניסיתי להחמיא לו, אבל הבמאי נחר בבוז. "אתן כל כך שטחיות", הוא אמר, "אני רוצה שתלכי". מושפלת לקחתי את התיק שלי והלכתי לכיוון הדלת, כשמבטי נח על הקורקינט הצהוב שנשע על הקיר היפואי הצבוע כחול. "תקפיץ אותי הביתה? על הקורקינט?" אמרתי בקול נמוך פתייני. "תלכי עד אבולעפיה ביפת, תתפסי שם מונית", הוא אמר לי בקור, והבנתי שמרוב רגישות סביבתית לא נשארה לו טיפת רגישות לאישה לבדה ביפו בחושך. בדרך לסמבוסק פיצה באבולעפיה אמרתי לעצמי, שזה הדייט האחרון שאני עושה עד שתגיע אהבת אמת. או שתחזור.
המשך יבוא...
צמרת שחק
"צמרת עשתה מזה קריירה, מה אתכם?
שתפו אותנו בסיפורי הדייטים שלכם ואולי תרוויחו משהו בדרך"
